סיור בנווה צדק

סיור בנווה צדק: הזמינו סיור מודרך >

מסלול הסיור
נתחיל במתחם התחנה על יד נווה צדק (יש חניון בכניסה), נתארגן ונצא לכיוון השכונה. נסייר בין האתרים הבאים - בתי זרח ברנט, מרכז סוזן דלל, בית שלוש, בית אבולעפיה, מוזיאון נחום גוטמן, בית רוקח, הבתים התאומים וראינוע עדן. באמצע המסלול נעשה הפסקה קצרה בגלידריה עבור מי שירצה לקנות גלידה או משהו לשתות, או ללכת לשירותים. בסוף המסלול חוזרים לנקודת ההתחלה דרך רחוב שבזי


למי זה מתאים
סיור פרטי בנווה צדק מתאים לקבוצה של עד 15 משתתפים. משפחות שחוגגות אירוע… צוות עובדים שיוצא ליום כיף… וגם אורחים מחו”ל… כולם יכולים ליהנות מסיור חווייתי בשכונה הכי יפה בתל אביב

מי המדריך
קוראים לי תומר שלוש, ואבות אבותיי היו בין מייסדי תל אביב. מאז 2008 אני מדריך סיורים בעיר, ומספר על תולדותיה בצורה ידידותית ונגישה עם שלל סיפורים מעניינים. אני בן 32, מתגורר בתל אביב עם זוגתי והבן שלנו, בעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב

איך זה הולך
משך הסיור הוא בין שעה וחצי לשעתיים, במסלול נגיש ונוח להליכה. בסיור נגלה פינות סודיות בעיר הגדולה ואת הסיפור שמאחוריהן. הסיור משלב היסטוריה, אדריכלות ותרבות, אבל זה לא שיעור ואין מבחן בסוף. אני משתדל כמה שיותר להרגיש את הקבוצה ולספר על מה שמעניין יותר את המשתתפים. הסיור הוא פרטי, רק עבורכם.

לפרטים נוספים והזמנה >


****


הולכים ממש עכשיו בנווה צדק ורוצים לדעת הכל על המקום?

הנה סיור "עשו זאת בעצמכם" בשכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו:

למפת הסיור המלא

תומר שלוש // סיור בנווה צדק

תל אביב נוסדה ביום ראשון אביבי. זה היה ב-11 באפריל 1909, כ’ בניסן ה’תרס”ט.

טקס הגרלת המגרשים בין מייסדי אחוזת בית

ביום זה התקבצו חברי “אגודת בוני בתים” שהתארגנה ביפו כשלוש שנים קודם לכן. הם עמדו על חלקת קרקע גדולה, שנקנתה על ידם במרוכז, והגרילו ביניהם מגרשים, עליהם ייבנו בתיהם. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 קמו התיישבויות יהודיות אחרות, אך אחוזת בית נבדלה מהן בשלושה היבטים עיקריים - האחד, כבר ב-1906, כשעקיבא אריה ויס נאם בפני קהל שומעיו במועדון ישורון ביפו (אספת הייסוד של “אגודת בוני בתים”), הודגש הצורך בהקמת עיר של ממש, התיישבות לא שיתופית ולא חקלאית (לא קבוצה, לא מושבה, אלא עיר – כמו באירופה, כמו באמריקה). השני, הקרקע והבתים שנבנו עליה לא מומנו על ידי נדבות או מגביות של קהילות יהודיות בגולה, אלא נקנו על ידי המתיישבים. השלישי, בטרם העלייה על הקרקע נוסחה תוכנית מדוקדקת לחלוקת הקרקע וליצירת רשת הרחובות שסביב הבתים, שהיא בעצם התוכנית הראשונה לבניין עיר עברית.

ב-1910 שישים בתיה הראשונים של אחוזת בית עמדו על תילם. באותה שנה הוחלט בוועד השכונה על שינוי שמה של השכונה. במקום “אחוזת בית” התקבלה הצעתו של מנחם שינקין, והשכונה נקראה מאותה עת “תל אביב” (כשם תרגומו של נחום סוקולוב לספרו של בנימין זאב הרצל “אלטנוילנד”). בכך הייתה תל אביב לעיר היחידה בעולם הקרויה על שם ספר…

נחום גוטמן

ובכל זאת, המיתוס שנוצר סביב הקמתה של העיר העברית הראשונה, שהיוותה סמל להגשמת החלום הציוני, מדיר את השכונות היהודיות שהוקמו לפני אחוזת בית. במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עלו ארצה אלפי יהודים שהתיישבו ביפו וחידשו בה את הקהילה היהודית. וככל שגדלה הקהילה, והצפיפות גברה, נוצר הצורך לצאת מחומות העיר וליישב את החולות שסביבה. היהודים הראשונים שיצאו את חומות יפו הקימו לעצמם שכונה יהודית בשם “נווה צדק”. בתי השכונה נבנו בשנת 1887 מצפון לדרך שקישרה בין יפו לשכם, ובכך הקדימו את בתיה של אחוזת בית בלמעלה משני עשורים! שכונות נוספות הוקמו לצד נווה צדק, אבל סיפור המעשה הזה הושכח מעט על ידי מיתוס תל אביב.

סביב תל אביב התפתח מיתוס, לפיו אין לעיר שורשים. בשירו של נתן אלתרמן אנשי ירושלים לועגים לתל אביב “היסטוריה אין בה אף כזית”. בציוריו של נחום גוטמן (שאוגדו בספר “עיר קטנה ואנשים בה מעט”) מצויה אחוזת בית על רקע חולות שוממים וים, כאילו צמחה מן החולות. גם התמונה ההיסטורית של אברהם סוסקין המנציחה את טקס הגרלת המגרשים באביב תרס”ט נכנסה לקאנון הציוני כהתגשמות חזון “הפרחת השממה” ו”כיבוש הקרקע”. נעמי שמר, הפזמונאית הלאומית, חיזקה את מיתוס תל אביב כששמה בפיו של אריק אינשטיין את המילים: “מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה”.

לפיכך, סיור זה נועד להציג את שורשיה הנשכחים של תל אביב, ובפרט את שכונת נווה צדק על אתריה החשובים.

נקודת ההתחלה

מתחילים במתחם התחנה על יד נווה צדק. למגיעים במכונית - נוסעים דרומה על טיילת תל אביב או צפונה על שדרות ירושלים ביפו, ואז פונים אל חניון מתחם התחנה. למגיעים בתחבורה ציבורית, הנה הקווים הרלוונטיים:

• קו 11 ממסוף כרמלית / ממזרח תל אביב (יד אליהו, שכונת התקווה) ודרום תל אביב (קריית שלום, תל כביר)
• קו 37 ממסוף כרמלית / מחולון (וולפסון) ויפו
• קו 88 ממסוף כרמלית / מחולון, בת ים ויפו
• קו 18 ממסוף ארלוזורוב / מבת ים ויפו
• קו 10 ממסוף ארלוזורוב / מראשון לציון, בת ים ויפו
• קו 40 מרכבת האוניברסיטה, רמת גן / מבת ים ויפו
• קו 41 מהתחנה המרכזית החדשה / מחולון (וולפסון), בת ים ויפו
• קו 240 מבני ברק, רמת גן / מבת ים ויפו
• קו 100 (האוטובוס התיירותי)

יש גם הרבה קווים שעוצרים במסוף כרמלית, שנמצא מרחק 10 דקות הליכה ממתחם התחנה

קצת על יפו

יפו היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל, ועם זאת לא דבק בה שמץ של קדושה (בניגוד לצפת ולטבריה, למשל, שצעירות מיפו במאות שנים). מקור השם שנוי במחלוקת - לפי המסורת היהודית נקראה על שם יפת, בן נוח, שייסד אותה לאחר המבול. לפי מקורות ערביים נגזר שמה מניב מצרי (“יָאפּוּ”, שפירושו “יופי”). יפו נבנתה על גבעה נמוכה (כ-40 מטר מעל פני הים), הבליטה היחידה בין הנילוס לבין הכרמל, בצד מפרץ רווי שׂרטונות (בנמלי העולם, הימאים היו אומרים זה לזה “שוּט ליפו” במשמעות של “לך לעזאזל”). נמל הסירות שנבנה במפרץ, על אף סכנותיו, שימש שער לבאי ארץ ישראל (למשל, מובילי הארזים לבית המקדש שבנה שלמה המלך) וגם ליורדיה (למשל, יונה הנביא שברח לנינוה ונבלע על ידי לוויתן).

יפו עברה מיד ליד - המצרים ייסדו אותה... הפלשתים כבשו אותה... הישראלים (שבט דן)... האשורים... הבבלים (הפרסים)... הפיניקים... היוונים (שהדביקו לעיר את אגדת אנדרומדה - הנסיכה שנקשרה לשרטון כקורבן לאל הים פוסידון, וניצלה על ידי פרסאוס, שרכב על גבו של הסוס המעופף פגאסוס)... החשמונאים... הנוצרים (סנט פטרוס הגיע לעיר והחל לאכול מאכלים לא כשרים, אך ניסיונותיו לבסס בעיר את הנצרות כשלו)... הרומאים (מרקוס אנטוניוס מסר את העיר לקלאופטרה, שהחזירה אותה להורדוס)... הביזנטים... המוסלמים... הצלבנים... הממלוכים (שהחריבוה פן תשמש בסיס נחיתה לצלבנים)... העות’מאנים... הצרפתים (צבאות נפוליאון)... שוב העות’מאנים... המצרים (מוחמד עלי)... ושוב העות'מאנים... היהודים (העלייה הראשונה בסוף המאה ה-19 העלייה השנייה בתחילת המאה ה-20)... הבריטים (בימי המנדט הבריטי, יפו הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ)... והישראלים (יפו בימי מלחמת העצמאות היוותה בעיה ביטחונית עבור תושבי תל אביב; כוחות האצ”ל כבשו את העיר, ורוב תושביה הערבים נמלטו).

יפו סופחה לתל אביב מיד לאחר מלחמת העצמאות, מתוקף החלטת ממשלה. בעוד שר החוץ משה שרת העדיף את השם המודרני תל אביב לעיר המאוחדת, ראש הממשלה בן גוריון העדיף את השם התנ"כי יפו. מתוך החלטה שלא להחליט, נקראה העיר המאוחדת בשם "תל אביב-יפו". יפו הפכה עם השנים למטרד חברתי - שנים של הזנחה הובילו לפשיעה והתדרדרות. אלא שלאחרונה, זוכה יפו לעדנה. קידום התיירות ביפו הוביל להקמתו של גן הפסגה ביפו העתיקה, חידוש כיכר השעון ושוק הפשפשים והשמשת נמל יפו כמתחם תרבות, בילוי ופנאי. אוכלוסייה חדשה נוהרת בשנים האחרונות ליפו (אנשי עסקים יאפּים שרוצים לגור בבתים היסטוריים ליד הים וקרוב לתל אביב), והאוכלוסייה הערבית הוותיקה והמוחלשת מתחילה לחוש שמנשלים אותה ממה ששייך לה. קשה להתנבא מה יהיה עתידם של ערביי יפו (ויתור? מאבק? אינתיפאדה?) ובינתיים, יפו היא עיר של ניגודים - מושכת ודוחה, יפהפיה ומוזנחת, יהודית וערבית, פריפריה ומרכז.

יהודי יפו במאה ה-19 - ארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 היא חבל ארץ קטן ונחשל תחת שלטון האימפריה העות’מאנית (החולשת על שטח עצום לאורך חוף הים התיכון, מתורכיה עד אלג’יריה). אוכלוסיית הארץ כולה מונה כרבע מיליון נפש, מתוכם כ-10,000 יהודים המתגוררים בארבע ארצות (חברון, ירושלים, טבריה וצפת). רובם היו ספרדים, רובם התפרנסו מ”כספי החלוקה” (צדקה מיהודי הגולה).

יפו נחרבה ב-1799 על ידי צבאות נפוליאון, והחלה להשתקם ב-1820, אז עברו אליה קומץ משפחות יהודיות. חומת העיר, שהגנה עליה מפני שודדים, גזרה על יפו ניוון מתמשך - סמטאות צרות, תעלות ביוב פתוחות, תברואה ירודה, בתי בוץ לאדם ובהמה יחד. מושל העיר כונה אבו-נבּוט, כיוון שנהג להכות את תושבי יפו העצלים.

ב-1825 מגיע ליפו ר' יהודה הלוי מרָגוֹזַה (כיום דוברובניק, קרואטיה) ומחדש בה את הקהילה היהודית. למרות שרבני ארבע ארצות החרימו את הקהילה, הוא עשה שימוש בבניין שנקרא “דאר אל יהוד” (כלומר, “חצר היהודים”) כדי לארח בו עולים, והצליח להשפיע על כמה משפחות להשתקע במקום. ב-1840 מונה הקהילה מאות יהודים. מהיכן הגיעו כולם?

ספינה טרופה במפרץ חיפה, דייויד רוברטס 1839

ב-1839 עולה ר' אברהם שלוש מאלג'יר בראש 150 נפש. משפחתו ישבה בעיר הנמל אוֹרָן מאז גירוש ספרד (1492), ומתוך אמונה דתית עלה ארצה - אבל, בשונה משאר העולים, עלה ארצה בגיל צעיר, לא כדי לסיים את חייו בארץ ישראל אלא כדי להתחיל אותם. באניית מפרש הגיעו למפרץ חיפה, שם התחוללה סערה שהטביעה את אחת מסירות ההורדה. שניים מבניו של אברהם – יוסף ואליהו – טבעו, ונותרו לו ולאשתו שמחה בן אחד (אהרֹן) ושתי בנות (רבקה וחנה). המשפחה נדדה מחיפה (שהייתה עדיין כפר דייגים קטן) לשכם (בה השתוללה מגפה) ולירושלים (שתושביה לא עבדו לפרנסתם, אלא חיו מכספי החלוקה). לבסוף השתקעו ביפו, שם קולטת הקהילה המזערית את שבט שלוש.

אברהם שלוש נמנה עם מחדשי הקהילה היהודית ביפו של אמצע המאה ה-19, אך תוך זמן קצר אברהם נפטר, ובנו אהרן הופך לראש השבט. הוא לומד את מקצוע הצורפות והחלפנות, ומקים לעצמו חנות בעיבורה של יפו העתיקה. הוא קונה לעצמו שם של צורף מיומן וחלפן כספים הגון, וכך עשה את הונו. בכספיו העודפים רכש קרקעות מצפון ליפו מתוך ציפייה שהעיר לא תוכל להכיל את כל תושביה בין החומות לאורך זמן. בסוף המאה ה-19 ציפייתו מתממשת – אהרן שלוש מוביל יחד עם שמעון רוקח את תהליך היציאה מבין חומות יפו והקמת השכונה היהודית נווה צדק.

מנשייה

כשהחלו להיבנות שכונות יהודיות מחוץ לחומות יפו, החלו להיבנות גם שכונות ערביות. אחת מהן - שכונת מנשייה - נבנתה על קו החוף מצפון לעיר. בתי השכונה נמתחו עד מסגד חסן בק וחצצו בין נווה צדק לבין הים. המסגד עצמו נבנה ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. דווקא בשנות הרעב של המלחמה, כשכל המשאבים הופנו לחזית הדרום (קו עזה – באר שבע), בעת שרבים מתושבי הארץ גולים מבתיהם (חלקם בורחים וחלקם מגורשים), דווקא אז החליט חסן בק, מושל יפו, להקים מסגד על שמו. חומרי הבניין נלקחו ממחסני הסוחרים היהודיים (גם ממפעלם של האחים שלוש, עליו יסופר בהמשך), והפועלים היו עובדי כפייה שנתפסו באופן שרירותי ברחובות יפו. למרות שהשכונה נהרסה כליל, היא מונצחת בסרט "קזבלן".

בימי מלחמת העצמאות, קו החזית בין יהודי תל אביב וערביי יפו עבר בין השכונות נווה צדק ומנשייה. צריח מסגד חסן בק שימש כעמדת צלפים, וכמה מבנים בנווה צדק שימשו את כוחות האצ”ל כמפקדות ובסיסים. שתי השכונות ניזוקו קשות. בגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50, נקלטו עולים רבים בבתים הנטושים של מנשייה ונווה צדק. השכונות הלכו והתנוונו עם השנים, ותושביהן עזבו למקומות אחרים.

בשנות ה-60 נהגתה תוכנית להחריבן. התוכנית נועדה ליצור "מרכז עסקים ראשי" בצמוד לחוף, בהשראת מנהטן של ניו-יורק. על ביצוע התוכנית הופקדה החברה העירונית "אחוזות החוף" (שלימים עברה לנהל את החניונים שבבעלות העירייה). מנשייה נהרסה כליל, למעט שני מבנים - מסגד חסן בק ומבנה קטן הרוס למחצה, שהפך ברבות הימים ל"מוזיאון האצ”ל בתש”ח על שם עמיחי פייגלין (בית גידי)" שמנציח את סיפור כיבושה של יפו על ידי הארגון. פסולת הבניין שנותרה מהרס שכונת מנשייה נדחפה אל הים וכוסתה בעפר. כך אבדה גם רצועת חוף, שהייתה יכולה לשמש למתרחצים בים, ובמקום ניטע גן צ’ארלס קלור (הקרוי על שם נדבן יהודי בריטי).

תוכניות ההרס פסחו על נווה צדק. גם בשעה שהדחפורים עלו על מנשייה, וגם בשעה שהמנופים הרימו את המגדלים הסמוכים, אישים וגופים שונים מנעו את הריסת השכונה. מרכז העסקים הצמוד לחוף לא התפתח כצפוי, והוא נבנה רק בחלקו (מרכז העסקים הראשי הוסט מזרחה לציר איילון), וכך בשנת 1987 זכתה נווה צדק לתוכנית שימור ושיקום - מבנים הוכרזו כמיועדים לשימור, ואחרים נועדו להיבנות מחדש בהשראת סגנון הבנייה בשכונה. כדי לעודד את פיתוח השכונה, הורשו בעלי המגרשים לבנות את קירות בתיהם ממש בשפת הרחוב וכך לנצל את כל שטח המגרש. מבנים ישנים שוקמו ונפתחו לציבור כמרכזי תרבות - מרכז סוזן דלל, בית הסופרים ובית רוקח. מרקם השכונה חזר לחיים עם זרימה מחודשת של תושבים, בעלי עסקים ומבקרים. השכונה חזרה להיות בית עבור תל-אביבים רבים ומוקד בילוי עבור מבקרים רבים.

תחנה 1: תחנת הרכבת יפו

תחנת הרכבת יפו בתחילת המאה ה-20

במאה ה-19, היורדים בנמל יפו שביקשו לעלות לירושלים לא יכלו פשוט לנסוע במשך 50 דקות על כביש 1… המסע מהחוף אל ההר ארך לפחות יומיים (כולל חנייה לילית שהייתה כורח המציאות בשל החשש משודדים). הרוכבים על גמל/סוס/חמור שילמו מס בהמה, ואף נאלצו בעליות ההרריות לירושלים לרדת מהאוכף ולוודא שהבהמות לא מחליקות לתהום. בעגלה רתומה לסוס, נדרשו יושביה לסייע בדחיפת העגלה במעלה ההר. כמו כן, נגבה מס גולגולת על כל אחד שיצא לדרך מיפו, ובהגיעו לירושלים נדרש לשלם דמי כניסה לעיר.

לכן, כשנחנכה מסילת הרכבת יפו-ירושלים בשנת 1892, הייתה שמחה גדולה בארץ. המסילה נמתחה לאורך נחל איילון ונחל שורק, והנסיעה נמשכה כארבע שעות. למחרת טקס חנוכת המסילה, סיכם אליעזר בן-יהודה את התרשמותו: “כדורי אש ומשאות עשן ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמוקות וקול בעבוע מים, וקול צפירה וקול תרועת העם, הקיטור בא הקיטור בא.” (בן יהודה עצמו חידש את המילה העברית “רכבת” על משקל “גָּמֶלֶּת”, שפירושה שיירת גמלים). אחד מנוסעיה המפורסמים של הרכבת היה בנימין זאב הרצל שיצא לירושלים מתחנה זו.

בתחנת הרכבת נבנו כמה בניינים לאורך השנים וביניהם אחוזת משפחת וילנד (הטמפלרית). במלחמת העצמאות שימשה התחנה את האצ”ל כמפקדה עורפית וכבסיס גיוס. לאחר קום המדינה שכן במקום בסיס צה”ל שטיפל בנשק פגום ובנשק שלל.

מתחם תחנת הרכבת עבר שיפוץ מאסיבי ותהליכי שימור, במטרה להופכו למרכז בילוי ותרבות (בדומה לנמל תל אביב – מתחם שהיה קשור לתחבורה והתיישן, שנזקק לשינוי ייעוד בכדי להתחדש). המבנים המשוקמים במתחם מרהיבים ביופיים, וכדאי גם לבקר בבתי העסק שבמקום (גלריות, חנויות, מסעדות, בתי קפה ועוד).

תחנה 2: נווה שלום, רחוב זרח ברנט

זרח ברנט

זרח ברנט היה יהודי אדוק ואיש עסקים. הוא השתתף בתהליך הקמתה של שכונת מאה שערים בירושלים ובייסודה של אם המושבות פתח תקווה (יחד עם יואל משה סלומון ואחרים – הוא אף מוזכר בבלדה של יורם טהרלב “בבוקר לח בשנת תרל”ח”). ב-1890 הקים את נווה שלום על יד נווה צדק, שהייתה לשכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות יפו.

שם השכונה לקוח מספר ישעיהו: “וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים”. על אף שהשכונה התבססה על ניסיונה של נווה צדק ועל התשתיות שבה, נווה שלום הייתה שונה ממנה בתכלית – בעוד שנווה צדק יועדה ליהודי יפו המבוססים, נווה שלום הציעה דיור מוזל. עם הקמתה, זליגת התושבים מבין החומות הפכה לזרם איתן של מהגרים. הבתים נבנו בצמידות כדי שיִצרו מעין חומה שתגן מפני שודדים. כל מבנה כורכר חולק לשתי דירות, ובחצר המשותפת היו בית כיסא ובית תבשיל.

תחנה 3: מרכז סוזן דלל

מוסדות החינוך היהודיים ביפו שכנו בדירות שכורות, אך משקמו שכונות מרווחות מחוץ לחומות העיר, ניתן היה להקים בתי ספר של ממש. ב-1908 הוקמה קריית החינוך של השכונות היהודיות של יפו, על הגבול בין נווה צדק לנווה שלום. בית הספר לבנים נבנה בסיוע אגודת “כל ישראל חברים”, ובית הספר לבנות נבנה בסיוע תנועת חובבי ציון. בין בתי הספר נמתח שביל, שנקרא לימים על שם יחיאל יחיאלי, מנהלו הראשון של בית הספר לבנות, ואחד ממייסדי תל אביב.

המבנים שימשו בחלוף הזמן גם כסמינר למורים וגם כבסיסים של האצ”ל וההגנה. משהזדקנה השכונה והתמעטו התלמידים, בשנת 1975 נסגרו בתי הספר. הבניינים התפוררו לאיטם עד אשר שוקמו (כחלק מתוכנית השימור של נווה צדק), במימון משפחת דלל הלונדונית שביקשה להנציח את הבת סוזן בשם המקום. כיום, מרכז סוזן דלל משמש בית ללהקות מחול ותיאטרון (וביניהן, להקת בת-שבע המצליחה) והרחבה הגדולה שבין המבנים (שמהווה בעצם את רח’ יחיאלי) מארחת מופעים ואירועי תרבות.

ברחבה של מרכז סוזן דלל נשתלו עצי הדר המוקפים בתעלות מים, כמחווה לפרדסי יפו המפורסמים (ולתעלות ההשקייה שלהם). תפוזי יפו התפרסמו בעולם תחת המותג האלמותי “ג’אפה”.

מרכז סוזן דלל הוא דוגמא ומופת לתהליך שיקום המתחשב גם בשימור ההיסטורי וגם בצורכי ההווה. להקות המחול והתרבות זכו לקורת-גג, הקהל זכה למופעי תרבות והשכנים זכו לעלייה בערך הדירות – כולם הרוויחו מתהליך השימור.

מחווה לנווה צדק של האמן והמעצב דוד טרטקובר

עד כה דילגנו מיפו העתיקה לשכונה היהודית השנייה נווה שלום (1890), לתחנת הרכבת (1892) ולקריית החינוך של יפו היהודית (1908). לפני שאנחנו שוב חוזרים אחורה בזמן, לנווה צדק (שנוסדה ב-1887), נתמקד ביצירה הצבעונית של דוד טרטקובר (מעצב ישראלי, יליד חיפה, בוגר בית הספר לאומנות בצלאל) שמסכמת את הווי השכונה, ונמצאת בקצה הרחבה.

“מחווה לנווה צדק” של דוד טרטקובר -

• הלוח הימני מוקדש למייסדים של נווה צדק: זרח ברנט, חיים אמזלג, אהרן שלוש ושמעון רוקח. ברקע ניתן לראות את יפו העתיקה לחוף הים התיכון, שיירת גמלים, תפוזים וגם חותמות ששימשו את הקהילה היהודית ביפו.
• הלוח האמצעי מוקדש להווי השכונה בתחילת המאה ה-20: בנות בשיעור התעמלות, הדיליז’נס (הכרכרה הרתומה לסוס שבה היו נוסעים מנווה צדק ליפו), גשר הרכבת, תל אביב בראשיתה (רחוב הרצל, ובקצהו ניצבת הגימנסיה הרצליה) ועץ תמר.
• הלוח השמאלי מוקדש לאנשי הרוח של נווה צדק: ר’ יצחק הכהן קוק, דוד שמעוני, אהרון זיסקינד רבינוביץ’, יוסף חיים ברנר, דבורה בארון, ש”י עגנון.

זה זמן טוב לעצור לגלידה או לשתייה קלה ב"גלידת סבתא" (סמטת יחיאלי 9, בצמוד למרכז סוזן דלל)

תחנה 4: בית שלוש

אהרן שלוש יושב בפתח ביתו עם שלושת בניו

אהרן שלוש רכש כמות גדולה של חלקות קרקע בחולות שמצפון ליפו. קביעת גבולות הנדל”ן בכל רכישה נעשתה בשיטה מיוחדת – המוכר והקונה היו יוצאים לשטח ותוקעים מקל בקרקע. לאחר שנקבע התשלום, הקונה היה זורק אבנים מהיתד לכמה כיוונים, עד שהיה נתחם שטח שעבר לבעלותו. מסופר על אהרן שלוש שהיה אשף בזריקת אבנים.

בית אהרן שלוש נחשב לבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו. למעשה, אין זה מדויק וניתן למצוא לכך עדויות בספר “פרשת חיי” מאת יוסף אליהו שלוש, בנו של אהרן. הבית נבנה בשנת 1892, לאחר הקמת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ ליפו – נווה צדק ונווה שלום – ושימש את משפחת שלוש עד מותו של אבי המשפחה בשנת 1920.

נווה צדק - בשנת 1887 מקים שמעון רוקח את חברת “עזרת ישראל”, ואהרון שלוש משתף אִתו פעולה. מטרת החברה היא לייסד שכונה יהודית מרווחת מחוץ לחומות יפו. אהרן רצה לתת את קרקעותיו בחינם למתיישבים, אך “עזרת ישראל” לא מוכנה למתנה כל כך גדולה, ונקבע מחיר סמלי לחלקת אדמה (כשליש מהערך האמיתי). בניית השכונה החלה ללא דיחוי. הכסף ששולם לאהרן שלוש הועבר לשכלול בית הכנסת המשפחתי (שפועל בצמוד לבית עד היום).

אהרן שלוש

שם השכונה לקוח מספר ירמיהו: “בשובי את שבותם יברכך ה’ נווה צדק הר הקודש”. לאורך הרחוב הראשי של השכונה (רחוב רוקח) נבנו הבתים היהודיים הראשונים מחוץ לחומות יפו. בכל בית היו שני חדרים, שתי מרפסות, מטבח, שירותים וגינה. את המים שאבו משתי בארות שנחפרו בקרבת מקום. בסופו של תהליך הקמת השכונה עמדו על תילם 48 בתים. יהודי נווה צדק היו יוצאים לעבוד ולסחור ביפו ושבים לשכונה המרווחת שהייתה למעין פרבר. רוקח מהאשכנזים ושלוש מהספרדים יצאו בכרוז משותף למען הקמת קהילה מאוחדת, כדי שבנווה צדק ישרור שלום בין העדות, ולא יהיה פילוג עדתי כמו למשל בירושלים של אותה תקופה.

משהגיעו עוד עולים בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה, נבנו עוד בתים ונוסדו עוד שכונות – נווה שלום (1890), מחנה יוסף (1890), כרם התימנים (1904), אחווה (1909) ואחוזת בית (1909).

מפעל האחים שלוש - אברהם חיים ויוסף אליהו, שניים מבניו של אהרן שלוש, הקימו מפעל למרצפות וחומרי בניין בסמוך לבית שלוש. המפעל סיפק חומרי בניין לשכונות היהודיות שהוקמו מחוץ ליפו, ואחר כך גם לשכונות הראשונות של תל אביב.

יוסף אליהו שלוש (הקרוי על שם אֶחיו של אביו אהרן, שטבעו ביום עלותם ארצה) היה גם קבלן. הוא בנה את בתי הספר לבנים ולבנות ואת מרבית בתי אחוזת בית (כולל בניין הגימנסיה הרצליה, שהיה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם). בין מייסדי אחוזת בית נמנים גם יוסף אליהו שלוש ואחיו יעקב שלוש, ואחייניתם שרה ריזו-לוי, כלומר, מבין 60 המשפחות המייסדות של תל אביב, היו שלוש משפחות של צאצאי אהרן שלוש.

תחנה 5: גשר שלוש

מדי יום היה יוצא אהרן שלוש לעסקיו ביפו. היה עליו לצאת את פתח ביתו, לעלות לכרכרה, לחצות את הוואדי שנחפר בסמוך לביתו, ובו עברה מסילת הרכבת מיפו לירושלים ולהמשיך בדרכו על דרך יפו. מדי יום היה אהרן צולח את הוואדי עם כרכרתו, אך באחד החורפים נטתה הכרכרה בבוץ והתהפכה. אהרן נזרק ממנה החוצה ונפצע. כשמושל יפו דרש בשלומו וגילה את שאירע, ציווה להקים את הגשר לכבודו (לימים, אף נקרא על שמו). כשהבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים, הם החלו להשתמש ברכבות גבוהות יותר ולכן הוגבה הגשר (ניתן להבחין בקו לבֶנים המבחין בין הגשר המקורי לגשר המוגבה). לאחר קום המדינה, המסילה יצאה מכלל שימוש ונעקרה (כיום פועל חניון מתחת לגשר שלוש).

סיכום ביניים - אהרן שלוש זכה לעלות לארץ ישראל, לעמוד בראש קהילת יפו המתחדשת, לייסד את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר ולחזות בבניין אחוזת בית. צאצאיו הרבים (כ-500) מתכנסים מדי כמה שנים (כנס צאצאי אהרן שלוש האחרון נערך באוקטובר 2009). המשפחה החליטה לוותר על מתחם הבית. בית הכנסת הופרד לחלוטין מהבית, והוא פועל באופן עצמאי. שטח המפעל פונה מדיירי-מִשְנֶה ובתי המלאכה שהיו בו הוחרבו. הבית ושטח המפעל נמכרו לידיים פרטיות. בשטח המפעל צפוי לקום פרויקט נדל"ן, והבית עצמו עובר תהליך שימור.

תחנה 6: בית רבקה ושלמה אבולעפיה

בית אבולעפיה

בבית זה גרו שלמה אבולעפיה, מורה לעברית וערבית, ואשתו רבקה לבית פריימן. לא זו בלבד שהזיווג בין ספרדי לאשכנזיה היה בעייתי באותה תקופה, אלא שרבקה הייתה תלמידתו של אבולעפיה בבית הספר של ראשון לציון. שלמה נפטר בגיל צעיר יחסית, ואשתו עברה לבית חדש ב”אחוזת בית”. את ביתם בנווה צדק השכירה לעולי העלייה השנייה.

סיפור אהבה - ב-1909 עולה ארצה שמואל צ’צ’קס. הוא שוכר את עליית הגג בבית אבולעפיה, ומתמזג בהווי השכונה. הוא מתיידד עם אנשי הרוח של נווה צדק – יוסף חיים ברנר, ש. בן-ציון, הרב קוק – ומושפע מהם רבות. הוא מתחיל לחטוא בכתיבה עברית. כעבור תקופה של בדידות מול בית שלוש, צ’צ’קס מבחין באחת מנכדותיו של אהרן – מרגלית – ופונה אליו בבקשה שייתן לו להתראות עימה.

אהרן שלוש סירב לבקשתו של צ’צ’קס – יש הטוענים שלא הסכים לזיווג בין-עדתי (ובמיוחד בגלל השם המגוחך צ’צ’קס), יש הטוענים שזה מפני שצ’צ’קס עשה רושם של אמן עני ולא היה בעל מקצוע, ויש הטוענים שזה פשוט לא התממש. אין זה משנה מהי הסיבה המדויקת – צ’צ’קס נותר שבור לב. בדירתו הוא רושם ספר בשם “והיה העקוב למישור” שמגולל את סיפורה של אהבה נכזבת ומקנה לו מעמד של סופר עברי בעל שם. באותה עליית גג הוא רושם את הסיפור “עגונות”, שממנו גזר את שמו העברי – עגנון.

כעבור שנים, ביושבו בירושלים, הוא כותב את “תמול שלשום” בהשראת ימיו בנווה צדק. הוא מתאר את הנופים השונים הנשקפים מחלונות הדירה ששכר. בחלון אחד – פרדסי יפו; בחלון שני – מסילת הרכבת; בחלון שלישי – החולות שעליהם נבנתה תל אביב; בחלון רביעי – בתי שכונת נווה צדק; ובחלון חמישי – “הים הגדול אשר אין לו סוף”. תיאור זה מפתיע מאוד, משום שבית שלוש חוסם את הנוף לים עבור עליית הגג של עגנון. ככל הנראה, עגנון מחה את עלבונו בכך שכאילו מחק בסיפורו את בית שלוש.

לימים היה עגנון לסופר העברי המוערך ביותר בעולם, ועד היום הוא הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות. הוא גם מונצח בשטר של 50 ש”ח.

מיינשלך- תריסי החלונות בבתי נווה צדק מאופיינים בכך שהם מוחזקים במצב פתוח על ידי פריט פרזול קטן בדמות אדם (“מיינשל’ה” ביידיש). בחלק מהמיינשלך אנו מוצאים שני צדדים – בצד אחד דמות גבר ובצד שני דמות אישה. מסופר שכאשר נשות השכונה רצו לסמן למחזרים אם בעליהן בבית או לא, הן השתמשו במחזיק התריס. דמות הגבר סימנה שהבעל בבית, ודמות האישה סימנה שהבעל איננו (והמחזר מוזמן להיכנס).

תחנה 7: מוזיאון נחום גוטמן

הסופרת דבורה בארון

בית זה נבנה על ידי משפחת שולמן כאחד מעשרת הבתים הראשונים של נווה צדק. המשפחה השכירה דירה בבית לשלושה שותפים שעלו ארצה ממזרח אירופה בעלייה השנייה: יוסף אהרונוביץ' - העורך והמו”ל של עיתון הפועלים הראשון בארץ ישראל – “הפועל הצעיר”. כאן ערך והדפיס את גיליונות העיתון יחד עם אשתו דבורה בארון. לימים, הקים וניהל בנק בשם “בנק הפועלים”.דבורה בארון- אחת הסופרות הראשונות בארץ. רבים מכתביה הושמדו במצוותה, לאחר שפיתחה דיכאון חריף והסתגרה בביתה במשך שנים. יוסף חיים ברנר - אחד מגדולי הספרות העברית בעת החדשה. גויס לצבא הצאר וערק כשפרצה מלחמת רוסיה-יפן. בהשראת הסוציאליזם, ערך את השבועון העברי “המעורר”, וכתב בעיתונו של אהרונוביץ. הוא עסק גם בהוראה בגימנסיה הרצליה. ברנר נרצח על ידי פורעים ערבים במאורעות תרפ”א.

כמו שאר השכונה, גם בית זה התפורר לאיטו. בהתערבות הקק”ל והמועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, נקנה הבית והוּצל מהריסה. בשנת 1998 נפתח במבנה המשוקם מוזיאון גוטמן. הצייר נחום גוטמן היה יוצר חשוב, שרבים מקשרים אותו באופן אסוציאטיבי עם “תל אביב הקטנה” ונופיה. נחום הוא בנו של הסופר והמחנך ש. בן ציון. כשהיה ילד, גוטמן ביקש מאביו, שלימד בבית הספר לבנות, להכניסו לשיעורי הציור בבית הספר, וכך מצא את עצמו בכיתה אחת עם שלושים בנות. גוטמן צייר נופים ודיוקנאות, בנה תפאורות לתיאטרון, הרכיב פסיפסים, אייר ספרי ילדים ועיצב את סמל העיר תל אביב. ציוריו מאופיינים בפשטות וברכות, ונחשבים ליצירות חשובות באמנות הישראלית.

הסופר י"ח ברנר

נווה צדק כערש התרבות העברית - התרבות העברית חבה חוב גדול לשכונת נווה צדק – למעשה, כאן החלה להתגבש ראשיתה של התרבות העברית. לראשונה מאז התחדש השימוש בשפה העברית, התחבטו סופרים, משוררים, מחזאים, עורכים, ספרנים, מורים, מוציאים לאור ועיתונאים בשאלה שנראית כיום טריוויאלית, אבל בתחילת המאה ה-20 הייתה שאלה כבדת-משמעות: “איך אומרים את זה? איך כותבים את זה? בעברית!” בעקבות גוטמן אנו לומדים שהשכונה כללה לא רק סופרים ומשוררים, אלא גם ציירים. בהמשך נראה שבנווה צדק גם התחיל פן נוסף של תרבות – הקולנוע. וכמובן, יש לציין את הפנים התרבותיים של השכונה בימינו אנו – מרכז מחול ותיאטרון, גלריות אומנות, מוזיאונים המוקדשים לציור ולפיסול; והשכונה בעצמה מהווה שמורת טבע של מבנים היסטוריים המיועדים לשימור.

דוכן הספרים - בדוכן הספרים שמול המוזיאון אפשר לקחת ספר ולשלם כמה שרוצים.

תחנה 8: בית שמעון רוקח

שמעון רוקח היה ירושלמי אמיד שהגיע ליפו ופעל למען הקהילה היהודית במקום. הוא הקים את חברת “עזרת ישראל”, ובאמצעותה ייסד בית חולים יהודי בעיר. כעבור זמן, שימשה החברה כמקפצה לבניית נווה צדק על קרקעותיו של אהרן שלוש.

אדריכל אוסטרי עיצב את בית שמעון רוקח, שבעורפו מתנוססת כיפת נחושת. הבית היה למקום המפגש של ועד השכונה. רוקח עצמו עסק בפרדסנות. הודבק לו הכינוי “הש”ר”, כביטוי למעמדו הרם וגם ראשי התיבות של שמו.

חנה, אחת מבנותיו של שמעון רוקח, הייתה פסנתרנית. באחת השבתות נשמעה לפתע נגינת כינור מחוץ לבית – היה זה מחזר בשם ליאון מג’רו שלא הקפיד על שמירת השבת. רוקח גירש אותו בזעם, אך משנרגע הִתיר לו להיפגש עם חנה. השניים ניגנו יחד ונישאו. בִּתם היא לאה מג’רו-מינץ, הפסלת שגאלה את בית סבהּ משיממונו, והפכה אותו למוזאון לתולדות המשפחה והשכונה כמו גם לגלריית פיסול המציגה את יצירותיה.

הבחירות לראשות העיר - לאחר מותו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר האגדי של תל אביב, בשנת 1936 התכנסה מועצת העיר ובחרה ברוב קולות את חבר המועצה משה שלוש, נכדו של אהרן, כמחליפו של דיזנגוף. המתמודד מולו היה חבר המועצה ישראל רוקח, בנו של שמעון רוקח, ותומכיו פנו לבריטים בבקשה שלא יאשרו את היבחרותו של משה שלוש לראשות העיר. בצעד נדיר הם נעתרו, ומינו את ישראל רוקח לתפקיד, חרף הפגיעה בהליך הדמוקרטי. במשך תקופה ארוכה כונה רוקח בעיתונות המקומית “הממונה” (ולא “הנבחר”). במרוצת השנים נבחר שוב ושוב לראשות העיר (בהליך דמוקרטי תקין), ובשנות החמישים גם נבחר לכנסת מטעם הציונים הכלליים, ואף מונה לתפקיד שר הפנים. על שמו של ישראל רוקח קרויות שדרות רוקח בתל אביב.

תחנה 9: ראינוע עדן

ראינוע עדן

הבתים התאומים של נווה צדק

ב-1914 קם נדבך חדש של תרבות בגבול נווה צדק. הטכנולוגיה החדשה של הקרנת סרטים הייתה עדיין טרייה גם ברמה העולמית, אבל יזמים ממולחים הצליחו להקים בתל אביב “סינמה”. המבנה תוכנן ללא גג ללילות הקיץ החמים. אלף מושבים יובאו מאוסטריה, ומצרפת יובאו מכונת ההקרנה והגנרטור שהפעיל אותה. אליעזר בן יהודה נתן לסינמה את השם “ראינוע” ואת הסמל המסחרי “עדן” הציע ש. בן-ציון.

באחת ההקרנות הראשונות נצפה על המסך שוד רכבת. שוטר יהודי בשם לוריא, שהיה באולם והתרגש במיוחד, שלף את אקדחו… וירה אל עבר המסך.

בתקופת הסרט האילם ניגנה תזמורת למרגלות המסך. לימים, הפך הראינוע לקולנוע, וחברי התזמורת מחו על פיטוריהם הכפויים. הסתדרות העובדים נחלצה לעזרתם. בעלי האולם נכנעו ללחצים, ונאלצו להקרין את הסרטים ללא שמע.

המקום היה למרכז תרבות של כל היישוב היהודי בארץ. נערכו בו הצגות תאטרון, מופעי אופרה, נשפי פורים ואספות עם. ב-1975 נסגר המקום, ומאז הוא מחכה לשימור.

הבתים התאומים - מול ראינוע עדן ניצבים שני בתים זהים לחלוטין, עשויים מחומרי בניין שיוצרו במפעל האחים שלוש. הם נבנו עבור נכדיו הגדולים של אהרן – מרקו שלוש, בכורו של אברהם חיים, ומשה שלוש, בכורו של יוסף אליהו. כשנודע שמשה עומד להתחתן, ואילו מרקו הבוגר ממנו טרם מצא לו אישה, נבנו עבור בני הדודים בתים זהים לחלוטין, למען שלום-בית. הבתים גם שימשו כמעין הדגמה לשימושים השונים בחומרי הבניין המגוונים שיוצרו במפעל האחים שלוש.

תחנה 10: הקיוסק (רח' לילינבלום 3)

רחוב לילינבלום הוא אחד מרחובותיה הראשונים של אחוזת בית. בכך השלמנו את המסע מיפו, דרך נווה צדק אל אחוזת בית, שהפכה לתל אביב. באחוזת בית הוקם קיוסק אחד בלבד (תושבי השכונה לא רצו בתי עסק בעירם החדשה, אך בכל זאת התירו את פתיחת הקיוסק) בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל, שהוקם מחדש ופועל היום כדוכן קפה. לידנו עומד קיוסק מימי תל אביב הקטנה, שנבנה בדמותו של הקיוסק הראשון. השפיץ שבראשו נועד לשמש ככולא ברקים.

הולכים חזרה למתחם התחנה דרך רחוב שבזי, המשובץ בבתי עסק צבעוניים - מחנויות בגדים ותכשיטים עד בתי קפה פריזאיים ומסעדות. הוא פעיל בעיקר בשעות היום, וגם קצת בשעות הלילה. ההליכה ברחוב ממחישה שנווה צדק היא לא רק שמורת טבע היסטורית, אלא גם אזור חי ותוסס.

תוך כדי ההליכה אפשר לסכם את הסיור - נווה צדק היא השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו, היא מופת לשימור היסטורי שמשלב גם התחדשות אורבנית, והיא גם טפח חשוב בדברי ימי התרבות העברית - בעבר, בהווה וכנראה שגם בעתיד.